מדענים החלו לחקור חלימה צלולה רק במאה העשרים, בעוד שדתות העולם הדגישו את חשיבותה של תופעה זו בדוקטרינות שלהן במשך תקופה ארוכה הרבה יותר. ההשפעה של פרקטיקות מסורתיות אלה של מצבי פאזה על התפתחות מגמת החלימה הצלולה הנוכחית מתוארת במאמר אנליטי שפורסם לאחרונה על ידי מדענים מברזיל בשיתוף קלי בולקלי מארה"ב.

כמה מהאזכורים המוקדמים ביותר של חלומות צלולים נמצאים בכתבי יד הינדיים מלפני יותר מ-2,000 שנה, המחלקים את התודעה לקטגוריות של ערנות, חלומות (כולל חלומות צלולים) ושינה עמוקה. במסורת הבודהיסטית, נזירים טיבטים מתרגלים יוגת חלום – טכניקת מדיטציה שמלמדת מתרגלים לזהות חלומות, להתגבר על פחדים באמצעות מודעות צלולה ולשלוט בתוכן החלומות – במשך מאות שנים.

בכתבי הקודש האסלאמיים, חלימה צלולה נתפסת כמצב נפשי נערץ וכדרך מיוחדת ליוזמים להשיג חוויות מיסטיות. בתורו, התיאולוג הנוצרי אוגוסטינוס היפופוטמוס (354-430 לספירה) מתייחס לחלומות צלולים כמעין תצוגה מקדימה של החיים שלאחר המוות, שבמהלכם הנשמה מופרדת מהגוף.

לאחר שניתחו את ההתייחסויות השונות לחלום צלול בדתות העולם, המדענים מציינים כי דתות מונותיאיסטיות (יהדות, נצרות ואסלאם) מכירות בחלומות כדרך לתקשר עם אלוהים על מנת להבין את ההווה ולחזות את העתיד. הדתות ההודיות המסורתיות (בודהיזם והינדואיזם), לעומת זאת, מעוניינות יותר בטיפוח מודעות עצמית, לימוד ופיתוח טכניקות מיוחדות במטרה להגיע למצב הפאזה.

הדתות ההודיות יכולות אפוא להציע תובנות חשובות למתרגלים מודרניים של מצב הפאזה ולמחקר המדעי של חלומות צלולים. בינתיים, דתות אחרות מתייחסות לתופעה זו כאל "חלומות אלוהיים", ומטילות עליהן את תפקיד הידע המקודש, הנגיש למעטים.

המאמר פורסם באוקטובר 2020 במגזין Frontiers in Psychology.