מצבים דיסוציאטיביים מתוארים בדרך כלל כתחושה של ניתוק מהמציאות או כחוויה חוץ גופית. לרוב, מצבי תודעה משתנים אלה מדווחים על ידי אנשים הסובלים מנרקולפסיה או אפילפסיה.
אדם בריא לחלוטין יכול גם לחוות דיסוציאציה או חוויה חוץ גופית בחלומות צלולים, בשיתוקי שינה או בהשפעת הרדמה. הבסיס הנוירולוגי לתופעה זו, לעומת זאת, נותר בגדר תעלומה למדענים.
בספטמבר 2020, כתב העת המדעי Nature פרסם מאמר של החוקרים סם וסונה ואייזיק קאובר מהמחלקה לביו-הנדסה באוניברסיטת סטנפורד, המזהה לראשונה את מקצב המוח העומד בבסיס מצבים דיסוציאטיביים.
בניסוי מעבדה, המדענים הזריקו לעכברים מספר תרופות הגורמות לדיסוציאציה. בתגובה לתרופות אלה נרשמה פעילות עצבית מוגברת באזור מסוים במוח. בעלי החיים גם הראו סימנים של דיסוציאציה – הם לא ברחו מאיומים ולא ניסו לברוח כאשר הרימו אותם בזנבם, מה שמעיד על כך שהם לא היו מודעים לגופם או לנסיבות הסובבות אותם.
המדענים הצליחו לאשר תוצאה דומה בחולה הסובל מאפילפסיה. בעזרת אלקטרודות מושתלות, נמצאה פעילות דומה של תדרים בקליפת המוח המדיאלית האחורית. כאשר המשתתף חווה סימנים של הימצאות במצב דיסוציאטיבי לפני התקפת האפילפסיה.
האזור במוח המדובר ידוע כחשוב למגוון תפקודים קוגניטיביים, כולל זיכרון אפיזודי והתמצאות. אמנם מוקדם מדי להסיק מסקנות חד משמעיות מהניסוי הראשוני הזה, אך לכיוון מחקר זה יכולות להיות השלכות מרחיקות לכת על נוירו-ביולוגיה ועל הטיפול בהפרעות דיסוציאטיביות.
