מאמר שפורסם בנובמבר 2020 בכתב העת  The Journal of International Youth Neuroscience Association, החוקר אלחסן בנגורה ערך ניתוח תרבותי-היסטורי של התופעה במהלך 350 השנים האחרונות. הגילוי של שיתוק שינה במסגרת קלינית נזקף לזכותו של הרופא ההולנדי איסברנד ואן דימרברוק בשנת 1664. הוא גם היה האדם הראשון שהזכיר את נוכחותו של ה"אינקובוס", וייחס השלכות "דמוניות" לשיתוק שינה. מונח זה התבסס בתרבות האירופית, וסיפורי אימה "חונק הלילה" נפוצו בקרב הציבור.

שלוש מאות שנה לאחר מכן, ההילה העל טבעית סביב שיתוק השינה קמה לתחייה שוב עקב התפרצות תסמונת המוות הלילי הפתאומי בקרב מהגרים שהגיעו מלאוס שבדרום-מזרח אסיה. קהילת ההמונג ייחסה את התופעה לרוחות דאב-טסוג ("מכשפות לילה") מרושעות שחנקו את קורבנותיהן בלילה. המצרים מאמינים ששיתוק שינה הוא מקרה של תקיפה על ידי ג'ינים, בעוד שביפן השד קנאשיבארי הוא זה שהופך את האדם הישן לחסר אונים. במערב הודו, מצב שיתוק השינה מיוחס לטראנס שבו אדם אינו יכול לזוז מכיוון שרוח רפאים עוברת בגופו. אפרו-אמריקאים, לעומת זאת, מאמינים שהם משותקים על ידי מכשפות.

שיתוק שינה הוא תופעה החוזרת על עצמה לאורך ההיסטוריה ועל פני תרבויות שונות, שכל אחת מהן מייחסת להתרחשות קונוטציה דתית או מקור מיתולוגי שונה. עם זאת, בניגוד לאמונות אלה, יש הסבר מדעי לפחות לשיתוק הגופני. כמו כן, מי שיודע קצת יותר על התופעה מסוגל אפילו לחוות שיתוק שינה נעים.