מטופלים שעברו מוות קליני וחוויות מחוץ לגוף חוששים לעתים קרובות לחלוק את סיפוריהם עם אחרים. כאשר הם חולקים את החוויות שלהם עם אנשי מקצוע רפואיים, אנשי כמורה, וגם עם יקיריהם, הם נתקלים באי הבנה ודחייה, ומוצאים את עצמם מבודדים ומדוכאים.

חברות האגודה הבינלאומית לחקר חוויות סף מוות (IANDS), ליליה סמוילו ודיאן קורקורן, עוזרות לאנשים להתגבר על החוויות השליליות האלה כבר כמעט 40 שנה. במאמר שפורסם באביב 2020, מדענים ופעילים מספרים על הפער בטיפול בחולים שיוצאים מחוויות של כמעט מוות ועל ההשלכות של גישה זו.

במאמר דנים המחברים בשניים עשר סיפורי מטופלים על חוויות סף מוות. בזמן שטיפלו בחולים אלה בבתי חולים, הם נתקלו לעתים קרובות בעמדות קדומות מצד ספקי שירותי הבריאות. המחברים מקדישים תשומת לב מיוחדת לילדים שחוו מוות קליני. הילדים בדרך כלל נתקלים בספקנות, ולפעמים אפילו נענשים על כך שהם משקרים. עבור מטופלים צעירים, ההשפעה של חוויות כאלה על החיים המאוחרים היא לעתים קרובות משמעותית יותר מאשר עבור מבוגרים.

לדוגמה, אחד האנשים שהתראיין לכתבה, ביל מקדונלד, שחווה חוויה דומה בילדותו, אומר: "הצוות הרפואי סירב להקשיב לחוויה שלי, נאסר עלי לדון בה. במבט לאחור, יש לי זיכרונות מרים של התעלמות ושההתייחסות אליי הייתה כאילו הייתי חולה נפש". לדברי המחברים, תוכניות הלימודים בבתי הספר לרפואה צריכות לכלול מידע על חוויות של כמעט מוות, כדי לאפשר לצוות הרפואי העתידי להעניק לאנשים שחוו מוות קליני תמיכה מספקת.

המחקר פורסם בגיליון אביב 2020 של Narrative Inquiry in Bioethics