"אנשים מסתכלים עלי בפחד אחרי שאני מספרת להם מה אני רואה בחלומות שלי. לפעמים ההבעה שלהם מפחידה אותי יותר מהיצורים ששוכנים בהזיות שלי", קורנליה שונמן, אמנית נרקולפטית, משתפת את החוויה שלה ואיך חלומות צלולים עזרו לה להתגבר על הפחד שלה מהזיות מפחידות על ידי כך שלמדו לשלוט בהן.
הפעם הראשונה שקורנליה הרגישה שהיא שונה מכולם הייתה בשנות העשרה לחייה, אבל היא אובחנה רשמית כנרקולפטית רק כשהייתה בת עשרים וחמש. בבית הספר היא יכלה להירדם באמצע הבחינה. כדי לשמור על עצמה ערה, היא נאלצה לגרד את עורה עד כדי דימום. בסוף שנות התשעים, היה מעט מידע על הסימפטומים של נרקולפסיה, הפרעת שינה קשה עם התקפי שינה פתאומיים. מכלול האבחנות הכוזבות של נרקולפסיה נע בין הפרעה נפשית ועד להתמכרות לסמים.
יום אחד קורנליה נתקלה במאמר על נדודי שינה, שדיבר כלאחר יד על נרקולפסיה, ומיד זיהתה את הסימפטומים שלה. מרגע שהאבחנה אושרה, היא הבינה כי הזיות חזותיות מורכבות, שיתוקי שינה וחלומות צלולים ילוו אותה כל חייה. חוסר היכולת לשלוט במצבה הפנה אותה לעבר החלימה הצלולה. היא גם החלה לעסוק בצילום במטרה ללמוד לחוות את מצבה מבלי לתפוס אותו כמחלה.
בהזיות שלה, קורנליה סובלת לעתים קרובות מכאבים. היא מתארת בפירוט כיצד היא מרגישה שהחלל סביבה משתנה ברגע שההתקף מתחיל. לדבריה, דמות שיצרה במצב החלום הצלול – נשר שחור שלימד אותה לעוף – סייעה לה להתמודד עם תחושת הפאניקה המתמדת. "חלימה צלולה היא טכניקה שמאפשרת לי להחזיר לעצמי שליטה מסוימת על הסיוטים שלי, וכתוצאה מכך להתנסות במצבים חדשים". עבור הנרקולפטים, זוהי גם דרך לחבר שני עולמות עם גבולות מטושטשים – תחושה מטושטשת של המציאות ועולם משתנה של חלומות.
המחקר פורסם בדצמבר 2020 בכתב העת Sociology & Technoscience
