גם במאה ה-21, למרות כל ההתקדמות המדעית, רבים ממשיכים להשתמש במונח "הקרנה אסטרלית" כדי להתייחס לחלומות צלולים. זה נובע בעיקר מהריאליזם של החוויות, מהתרחישים יוצאי הדופן של חלומות צלולים, ומהפערים בידע. האם אי פעם תהיתם מאיפה הגיע המושג הזה – "מישור אסטרלי" – ומי הפך אותו לפופולרי?

ב-16 בפברואר 1854 נולד באנגליה הסופר צ'ארלס וובסטר לידבייטר. דודו של צ'ארלס היה כומר אנגליקני מפורסם, שבזכותו הוא הוסמך מוקדם לכמורה וידע לקרוא היטב בהשוואה לבני גילו. עם זאת, בערך באותו זמן, הוא התעניין ברצינות בתורת הנסתר. שקוע בחקר התרגולים המיסטיים, החל לידבייטר לעשות תרגולי מדיטציה. תרגולים אלו הם שגילו בפניו את "הראיה האסטרלית" הראשונה שלו.

אבל מי לימד אותו את היכולת הזאת? בהיותו במצב "אסטרלי" זה תוך שמירה על תודעה מלאה, הכותב היה משוכנע שיש לו גישה למידע שאינו זמין למוחו הרציונלי. מתנה זו היא שהניעה אותו לכתוב ספרים כמו "המישור האסטרלי" בשנת 1895 ו"חלומות (מה הם וכיצד הם נגרמים)" בשנת 1898. שני הספרים היו בין הראשונים שנגעו בתופעה של מצבי פאזה מנקודת מבט מעשית.

למרות העובדה שהמאמרים גדושים במונחים ותיאוריות אזוטריות, בעבודות אלו יש לא מעט עצות מועילות. מאוחר יותר פנה הכותב גם לבודהיזם, חקר את תופעת גלגול הנשמות, והפך לחבר בלשכת הבונים החופשיים. לידבייטר מת בשנת-1934, והותיר אחריו מורשת גדולה של יצירות מגוונות ששילבו גישות פרגמטיות ומיסטיות.

אז מי משך את לידביטר ל"אסטרל" ולימד אותו את התרגול הזה? לידבייטר לא הגיע ל"מישור האסטרלי" לגמרי בכוחות עצמו. בשנת 1883 הוא הפך לחבר בחברה התיאוסופית המפורסמת. מייסדי החברה הזאת, ה.פ. בלווצקי וה.ס. אולקוט, הכירו היטב את התופעות המוזרות המתרחשות על סף השינה, שאותה כינו "אסטרלית". הבעיה היא שהם יישמו את אותו מונח הן על מצבים מדיטטיביים שטחיים והן על דיסוציאציה מלאה הטבועה בחלומות צלולים ובחוויות מחוץ לגוף.

עם זאת, מאה שלמה תחלוף עד שמצב הפאזה הוכר על ידי הקהילה המדעית. לכן, עבור זמנם תגליות אלה היו מהפכניות. עם זאת, האם עדיין כדאי להאמין ב"מישור האסטרלי" כעת, האם הוא באמת קיים? מה דעתכם?