האמנית חנה ניומן משתמשת בחוויית שיתוק השינה האישית שלה כדי לבטא רגשות באמצעות אמנות. תערוכת הפסלים האחרונה שלה, שכותרתה "DAWN", ממזגת את הפיזי עם הפסיכולוגי. היא רואה בשיתוק שינה מעין מצב תודעה מעורב ומציירת הקבלות בין עבודתה לזו של הסוריאליזם (שגם הוא לעתים קרובות נוצר בהשראת נושא החלומות).

ניומן מכירה את זוועות שיתוק השינה מאז ילדותה ו"גדלה לפקפק באחיזתה במציאות לפעמים". כך היא מתארת את החוויה הראשונה שלה: היא התעוררה בלילה, משותקת, וניסתה לצרוח ולהזעיק לעזרה את אחותה, שישנה על מיטה סמוכה, אך גילתה שהיא לא יכולה להזיז את שפתיה. דמות צללית שעמדה ליד הדלת הפתוחה, צעדה לתוך החדר, הביטה סביב, ואז יצאה למסדרון. כעבור דקה פקחה חנה את עיניה.

בהדרגה, היא התרגלה לאפיזודות האלו, אבל מעולם לא הרגישה בנוח איתם. הם גרמו לה לתהות אם החוויות שלה אמיתיות, או שזו הזיה שקשורה לשינה או לנדודי שינה. וכך, היא החלה ליצור פסלים שהיו, כמוה, "במצב של 'בין לבין' של מציאות משתנה".

ניומן משלבת לעתים קרובות חפצים ביתיים בעבודתה: כריות, סדינים, שמיכות, מיטות, תריסי חלונות וכו '. כפי שהיא מסבירה, "אובייקטים אלה מרמזים על אינטימיות של סביבה פרטית ומטשטשים את הגבולות בין חללי פנים וחוץ". האמנית מטילה את הפסלים בעזרת גומי מיוחד, תוך שימוש בגופה שלה. מבחינתה, "יש משקל רב לכך שתבניות הגבס האלו נוצרו על ידי מגע פיזי ישיר עם גופי".

מצבי שלב, אשר, בנוסף לשיתוק שינה, כוללים גם חלומות צלולים, חוויות חוץ גופיות וסף מוות, כמו גם התעוררויות שווא, משפיעים לעתים קרובות על היצירתיות. DAWN במובן זה הוא דוגמה יוצאת דופן להתגלמות החוויה הפנימית בעולם פיזי מוחשי קונקרטי.

העבודה הוגשה באוניברסיטת ג'ורג'יה סטייט לתואר שני באמנויות יפות במאי 2021.