במשך מאות שנים, הן בספרות והן בציור, היו תיאורים רבים של שיתוק שינה, החל מסיפוריו של ארנסט המינגוויי וכלה בציור הסיוט של  הנרי פוסלי, שהפך למעין סמל לתופעה זו, למרות שהוא נוצר בשנת 1781, הרבה לפני התיאור המדעי הראשון של התופעה. האמן ביסס את הציור על סיפורי רוחות רפאים מהספרות האנגלית, וגם קיבל השראה מסיפורים על שיתוק שינה. בציור מוצגת דמות מוארכת ומעוקלת של אישה ישנה או מחוסרת הכרה.

דוגמאות אלה, כמו גם החוויה האישית של שיתוק שינה, היוו השראה לניתוח אמנותי של טליה פוסטר עבור Varsity, עיתון עצמאי עבור אוניברסיטת קיימברידג', שיוצא לאור משנת 1947. המחברת חוותה הזיות תכופות הקשורות לשיתוק שינה. הדבר המפחיד ביותר באירועים האלה, היא כותבת, הוא העובדה שהם מתרחשים בנוחות של חדר השינה, ו"לא באיזה מוטל מוזנח הרחק מהציוויליזציה" או ב"יער אפל".

עבור פוסטר, התגלמות חיה נוספת של שיתוק שינה הוא הציור 'שלושה מחקרים על דמויות בבסיס של צליבה' של האמן המופשט מהמאה העשרים פרנסיס בייקון. הציור מתאר יצורים אפרפרים ושפופים, הניצבים על כיסאות ושרפרפים הנראים כמו הזיות משיתוק שינה, הדמויות של בייקון ממוקמות על הגבול המוזר שבין המוכר לזר. בסוג זה של אומנות המחברת מוצאת הזדמנות להתגבר על פחדיה: לראות את הדמויות שבציור זה להכניע אותן, ללכוד את תנועותיהן הבלתי צפויות על פני השטח הלא-מטרידים של מסגרת דוממת".