אנשים רבים שחוו חוויית סף מוות דיווחו על אובדן תחושת "העצמי" שלהם בתהליך. מבין התכונות הנפוצות נוטים להעיד על תחושת שלווה עמוקה ויציאה מהגוף. חלק מהחוויה החוץ גופית הוא גם שינוי במיקום של ה"אני" הנתפס. קבוצת חוקרים מבלגיה ומבריטניה התעניינה בנושא זה.

חוויות סף מוות מתרחשות בדרך כלל במצבי סכנה אמיתיים, כגון דום לב או דימום מוחי. עם זאת, המחברים מבחינים גם ב'מעין סף מוות' – מצבים הנגרמים על ידי מדיטציה או שינה, כלומר, ללא סכנת חיים. כפי שמוסיפים החוקרים, טשטוש הגבולות בין "העצמי" לעולם הסובב אותו תועד גם בעת שימוש בחומרים משני תודעה.

הפרת תפיסת העצמי יכולה להתרחש במספר רמות:

– הזדהות עצמית עם גוף ("האם יש לי גוף? אם כן, מה הוא הגוף שלי?");
– מיקום עצמי בחלל ("איפה אני?");
– הפרספקטיבה החזותית-מרחבית שאנו חווים ("מאיזו נקודת מבט אני חווה את העולם?").

בממוצע, 9-12% מהאנשים חוו הפרות כאלה. על פי תצפיות המדענים, אלה המדווחים על "תחושה סובייקטיבית של חיבור לטבע" ופתוחים לחוויות חדשות נוטים לכך במיוחד. יחד עם זאת, השוואה בין חוויות סף מוות קלאסיות וחוויות של מעין סף מוות מראה כי השניים אינם שונים זה מזה בעושר החוויות הסובייקטיביות. זה מוביל להשערה כי המנגנונים הנוירופיזיולוגיים העומדים בבסיס חוויות סף מוות יכולים להיות מופעלים באופן ספונטני, גם במצבים שבהם אין איום ממשי על החיים.

יש להוסיף כי המחקר מתחקה אחר הקשרים ההדדיים של מצבי פאזה: המחברים מציינים חוויה חוץ גופית כאחד המאפיינים של חוויות סף מוות וגם מזכירים חלומות צלולים כהזדמנות לשחזר חוויות סף מוות.

המאמר פורסם ביולי 2021 בכתב העת Brain Sciences.