בפילוסופיה היוונית העתיקה היה מושג של "חוזרים" – אנשים שחזרו לאחר המוות והפכו למעין גשר בין החיים למתים. אפלטון, הרקליטוס ודמוקריטוס הם הפילוסופים המפורסמים ביותר שהתייחסו לנושא חוויות סף המוות. בעידן המודרני, ההתקדמות ברפואה ובטכנולוגיה הובילה להליכים כגון החייאה קרדיו-פולמונרית, וכתוצאה מכך מספר משמעותי של דיווחים כאלו נמצא בעלייה.
קבוצת מדענים מארה"ב, תאילנד ושוודיה פרסמה מאמר בנושא זה. כפי שציינו החוקרים, התיאור הראשון של חוויית סף המוות מתוארך לשנת 1740 על ידי רופא צבאי מצרפת, פייר-ז'אן דו מונשו, שהציע כי זרימת דם מוגברת במוח יכולה להיות הגורם לתחושות מטאפיזיות שונות.
השערה נפוצה היא שחוויות סף מוות קשורות לדת, לתרבות ולאמונות של האדם. לרוב, זיכרונותיהם של הניצולים כוללים סיפורים על עזיבת הגוף, התאחדות עם אבות קדמונים וחברים שנפטרו, ראיית אור וחוויה של שמחה ושלווה. יחד עם זאת, נראה כי חוויות סף מוות נפוצים יותר במדינות כמו סין, הודו, אזורים בדרום אמריקה, כמו גם במזרח התיכון.
בין הגורמים הפיזיים של חוויות סף מוות, המדענים מציינים פעילות מוגברת באונה הטמפורלית, מה שכנראה מוביל לשמירת זיכרונות מיסטיים. ואכן, גירוי של האונה הטמפורלית האחורית הימנית והאזור הטמפורופריטלי מתקשר לחוויה חוץ גופית. עם זאת, מוסיפים החוקרים, חוויות סף מוות דווחו גם על ידי חולים עם אובדן מוחלט של תפקודי המוח. בנוסף, חוויות כאלה יכולות להיות גם תוצאה של נטילת תרופות פסיכואקטיביות.
לפיכך, על פי המחברים, נותר פער עצום ואולי בלתי עביר בין העולם המדעי לבין התחום הרוחני ביחס לחוויה של כמעט מוות.
המאמר פורסם ביוני 2021 בכתב העת EC פסיכולוגיה ופסיכיאטריה.
