לסופרים מפורסמים רבים בעולם (דיקנס, דוסטוייבסקי, קפקא, מופאסנט וכו') היו יכולות התבוננות מרשימות. עבודותיהם הכילו תיאורים מדויקים של מצבים רפואיים הרבה לפני שהופיעו בחיבורים מדעיים. קבוצת מדענים מצ'ילה ומאוסטריה ניתחה את סיפורו של ניקולאי גוגול "הדיוקן" (1833) והגיעה למסקנה שזהו התיאור המוקדם ביותר של שיתוק שינה בספרות הלא רפואית.

כפי שמציינים המחברים, שיתוק שינה החל להופיע בדוחות מדעיים בשנת 1842, והמונח עצמו הוצג לבסוף בשנת 1928. הוא מהווה את אחד ממצבי הפאזה, הכוללים גם חלומות צלולים, חוויות חוץ גופיות וחוויות סף מוות. שיתוק שינה מאופיין בחוסר יכולת לזוז ולדבר ובדרך כלל מתרחש בעת התעוררות או ההירדמות. כאשר לעתים קרובות, האדם הוזה במהלך התופעה.

"הדיוקן" הפך לחלק מאוסף הסיפורים המפורסם של גוגול בשם "ערבסקים". עלילת הסיפור מתרכזת סביב אמן צעיר שאינו בטוח בכישרונו. הוא קונה דיוקן בחנות ומביא אותו הביתה, אולם הוא מוצא את עצמו מפוחד ממראה הזקן המתואר בדיוקן (זה מפחיד אותו עד כדי כך שהגיבור מכסה את התמונה בסדין לפני השינה).

להלן תיאור מדויק של שיתוק שינה עם הזיות חזותיות ושמיעתיות במקביל. בלילה, האמן צופה בזקן עוזב את התמונה, אך הוא עצמו אינו יכול לזוז או לצרוח. הוא מודע, מרגיש שזה לא חלום, אבל הוא לא מסוגל לנקוף אצבע. הסיפור מתאר גם תחושת לחץ על החזה, שהוא סימן שכיח של שיתוק שינה.

לבסוף, האמן מצליח לעצור את הסיוט. כשהוא מתעורר, הוא רואה שהוא עדיין שוכב במיטה. הגיבור מבין שמה שהוא חווה לא קרה במציאות. עם זאת, הכל נראה כל כך אמיתי, והאומן הצעיר מפקפק בכך שזה היה חלום.

דיוק התיאור הוביל את החוקרים להניח שגוגול הכיר היטב את מצב שיתוק השינה – מניסיון אישי או מאדם קרוב אליו.

המאמר פורסם באוגוסט 2021 בכתב העת Sleep Medicine.