מתישהו בתחילת שנות השלושים, הפילוסוף הצרפתי-גרמני ז'אן הרינג הלך יחד עם חברים כשלפתע הבין ש"הם" כולם חולמים. הוא ניסה לשכנע את חבריו שהכל חלום והם לא קיימים, אבל הוא נתקל בהתנגדות: "אנחנו משוכנעים בדיוק כמוך שאנחנו קיימים; למה אתה צריך להיות היחיד עם הזכות הזאת?" ניסיונותיו העיקשים של הרינג לשכנע את חבריו באי-קיומם היו לשווא, ולכן בסופו של דבר הוא נאלץ לממש את "ניצחונו הסופי" – להתעורר במיטה ובכך להכריח את חבריו לסגת אל תוך האין.

הרינג סיפר את הסיפור הזה במכתב לפילוסוף מפורסם אחר הוסרל, שהשיב כי הרינג לא הבין את חלומו. האגו החולם אינו יודע שהוא ישן, אלא משתתף בדיאלוג תוך שהוא תופס את עצמו כחלק מעולם החלומות, לא האמיתי. לכן אי אפשר לשכנע את החברים בשום דבר בחלום.

חוקר מודרני מהונג קונג, הרחיב את הדיון הזה לנושא של חלומות צלולים. המחבר מזהה שתי גרסאות של "עצמי" בחלום: "האגו הנחלם" ו"האגו החולם". האפשרות הראשונה מופיעה בחלום לא מודע רגיל, ואילו השנייה מתרחשת בתוך חלום צלול. במצב כזה, החולם מודע הן לעצמי הישן והן לעולם החלומות.

התודעה בחלום רגיל אינה מסוגלת, כלומר היא שבויה לחלוטין בתרחיש החלום. בחלימה צלולה, לעומת זאת, החולם יודע שהמרחב שמסביב אינו אמיתי, אך ממשיך לפעול בתוכו. יחד עם זאת, גירויים מהעולם האמיתי (כגון צלילים, תנועות של הגוף הפיזי וכו') נכללים בתרחיש החלום ומתפרשים בהתאם לעולם החלומות. ברגע שהתודעה מסיטה את המיקוד ומעבירה את תשומת הלב לגוף הפיזי, היא עוברת מחלום למציאות. הסופר ההולנדי פרדריק ואן אידן כינה את התהליך הזה "תחושה של החלקה מגוף אחד למשנהו".

המאמר פורסם בינואר 2022 בכתב העת Husserl Studies.