בספרות המערבית, עדויות לחלום צלול מתוארכות לתקופתו של אריסטו. כמו כן, לא חסרים אזכורים לתופעה במזרח. חוקרת מארה"ב, ערכה לאחרונה סקירה של ההישגים המדעיים העיקריים בתחום החלימה הצלולה.

המחברת סקרה 117 מאמרים, שאת רובם היא לא כללה בשל היעדר תיאורים של שיטות כניסה לחלום צלול, מיעוט נבדקים או אימות אמפירי לא מספק. כתוצאה מכך, החוקרת נותרה עם 26 פרסומים שעליהם היא עשתה ניתוח מפורט.

כפי שמציינת המחברת, כל המדענים דבקים בהגדרה דומה של חלומות צלולים. יש דעה משותפת ומוסכמת כי חולם צלול מודע לעובדה שהוא ישן, אשר במקרים מסוימים עשוי גם להשפיע על התוכן של החלום. כמעט כל המאמרים מכירים בתרומתו של פרדריק ואן אידן, הפסיכיאטר ההולנדי שניסח את התיאור הבסיסי של חלימה צלולה.

המחקר מציע אמצעים שונים לכניסה לחלום צלול. החוקרת מסווגת שיטות אלה לשלוש קבוצות עיקריות:

טכניקות קוגניטיביות (בדיקות מציאות, התעוררויות עם חזרה למיטה וכו').

גירוי חיצוני (מסכות המפיקות אותות אור; קול או צליל מוקלטים מראש; גירוי תחושתי).

צריכת תרופות (משתתפים שנטלו תרופות אכן דיווחו על חלימה צלולה, אך גם על תופעות לוואי קשות הכוללות הקאות, בחילות ונדודי שינה).

למרות כמות השיטות, החוקרת מוסיפה כי אף אחד מהם אינו מבטיח כניסה לחלום צלול. עם זאת, רבות מהן יעילות למדי, במיוחד כאשר משלבים ביניהן.

לסיכום, המחברת מציינת את אחת הבעיות החשובות ביותר בתחום מחקר החלימה הצלולה: אין אחידות במתודולוגיית המחקר. אם מדענים היו דבקים בסטנדרטים משותפים, ניתן היה לקבל נתונים חד-משמעיים ומקבילים יותר.

הכתבה פורסמה באוקטובר 2022 ב International Clinical Neuroscience Journal.