טכניקת בדיקת המציאות להשגת חלימה צלולה היא אחת הטכניקות המוכרות ביותר. בגרסה הקלאסית, אדם פשוט שואל את עצמו באופן שיטתי: "האם אני חולם?" ובכך מפתח הרגל שאמור להתבטא בחלומותיו. לאחרונה, עם זאת, חוקרת מבריטניה, חילקה את הטכניקה לשלושה פרוטוקולים שונים.

במהלך ניסוי שנמשך עשרה ימים, 33 משתתפות (כולן נשים) חולקו לשלוש קבוצות. הן התקינו בטלפונים שלהם אפליקציה ששלחה אות כל שעתיים, חמש פעמים ביום. הצליל היה צריך להיות רך, לא בולט וקצר (רטט פשוט, למשל) כדי לא לגרות או להפריע ללימודים או לעבודה. באותו הרגע, המתנדבים היו צריכים להשלים את המשימה שניתנה להם, תוך שהם שואלים את עצמם: "האם זה חלום, או שזו מציאות?" ואז להמשיך את היום כרגיל.

לקבוצה הראשונה הוטלה המשימה לבדוק את השתקפותם במראה. בחלום, המראה של אדם בדרך כלל שונה מהאופן שבו הם נראים בחיים האמיתיים. הסיכונים של שיטה זו, כפי שמציין המחבר, הם שההשתקפות עלולה להפחיד את החולם ולהעיר אותו. עם זאת, בפועל החששות האלו לא התאמתו.

המשימה השנייה התבססה על העובדה שחוקי הפיזיקה אינם פועלים בחלומות. לדוגמה, אתה יכול להעביר אובייקט מוצק אחד דרך אובייקט אחר. לכן, ברגע שאות הטלפון כבה, המתנדבים היו צריכים לשים את כפות ידיהם על הקיר ולבדוק אם ידיהם יכולות לעבור דרך הקיר (בהיעדר קיר סמוך הם נאלצו לנסות לדחוף אצבע דרך ידם השנייה).

המשימה השלישית הייתה שהמשתתפים יבחנו את ידיהם (כדי לראות אם הן השתנו). זוהי טכניקה ישנה ופופולרית, אך מכיוון שכל המשתתפות היו נשים המחברת הוסיפה פרט נשי להליך: להקדיש תשומת לב מיוחדת ללק. קבוצה זו הראתה את התוצאות הטובות ביותר הן מבחינת מודעות והן מבחינת זכירת חלומות.

הכתבה פורסמה באוקטובר 2022 ב Journal of Neuroscience and Neuropharmacology.