פרופסור מישל ולנטין מרסל ז'ובה היה חוקר מוח צרפתי, הוא נחשב למדען השינה המוביל של המאה ה-20, ולמעשה אחד האבות המייסדים של מדעי השינה האירופיים. הוא כונה "האדם שחשף את סודות השינה של REM" על ידי הניו יורק טיימס במאמר שהוקדש למותו בשנת 2017. הוא היה חבר האקדמיה למדעים וזכה בפרסים רבים, כולל מועמדויות רבות לפרס נובל, שמעולם לא קיבל. בשנת 1951, כשסיים את בית הספר לרפואה, הידע על תפקוד המוח היה מוגבל, כפי שז'ובה עצמו תיאר זאת, 'כאילו הראש ממולא בצמר גפן'.

עשר שנים לאחר מכן, לאחר שצבר קצת כסף, הוא הקים מעבדה צנועה לחקר שינה של חתולים. באותה תקופה הוא פרסם מאמר קטן שהניח את הכללים הבסיסיים של פוליסומנוגרפיה, שנותרו תקן הזהב להקלטת דפוסי שינה עד עצם היום הזה. זה כולל אלקטרואנצפלוגרפיה (EEG), אלקטרוקולוגרפיה (EOG) ואלקטרומיוגרפיה (EMG).

הוא הפך לאחד המגלים הראשונים של שלב תנועת העיניים המהירה (REM) יחד עם קלייטמן ואסרינסקי, וז'ובה כינה אותו 'שלב השינה הפרדוקסלית'. פעם הוא נדהם לראות חתול בתנוחת שינה אך עם קריאות EEG אשר אופייניות למצב ערות, ולכן השלב זכה לשם 'פרדוקסלי'. המדען כתב פתק ליד נתוני ה- EEG ש'החתול מעמיד פנים שהוא ישן'.

לדברי החוקרת הקנדית ברברה ג'ונס, מדענית המוח הנודעת אשר חקרה את מבנה המוח ואת ההורמונים האחראים למצבי שינה וערות שונים. הוא קבע כי הפונס (אזור בגזע המוח) שולט בשנת REM. דיסקבר מתאר את אחד הניסויים של ז'ובה : הוא הסיר חלק מהפונס של החתול, ולאחר מכן החתול הישן התנהג כאילו הוא במצב של חלום – שורק, שורט, נושך, כאילו הוא צד או מגן על עצמו.

ז'ובה האמין ששינה פרדוקסלית אינה שינה או ערות אלא משהו אחר לגמרי. זה היה שילוב פנטסטי של פעילות מוחית והרפיית שרירים. זה היה כמו ערות מכוונת פנימה.

המדען זכה ללעג מצד עמיתיו, ולקח כמה שנים עד שתגליתו של ז'ובה אושרה על ידי מעבדות עצמאיות אחרות. לאחר מכן, הוא הפך את המעבדה שלו ואת המחלקה לרפואה ניסויית באוניברסיטת ליון למרכז מוביל לחקר השינה.