חוויית סף המוות היא אחד ממצבי הפאזה המאתגרים ביותר למחקר. הרוב המכריע של המחקר מורכב מסקרים של ניצולים, והמדענים נאלצים להסיק מסקנות אך ורק מדברי הנבדקים. אמיתותם של תיאורים כאלה תמיד מוטלת בספק. בלשנים מאיראן, הציעו במפתיע כלי מעניין המבוסס על העיקרון ששקרנים משתמשים בהרבה פחות מילים.

המחברים בחרו 50 סיפורים של ניצולים שהופיעו בתוכנית הטלוויזיה "החיים שאחרי החיים" וגייסו חמישים מתנדבים, שביקשו מהם להמציא סיפור על חוויות סף המוות שלהם כביכול. הסיפורים הן של הממציאים והן של הניצולים האמיתיים (הפוטנציאליים) נחקרו במונחים של כמות המבנים הלשוניים המורכבים שהשתמשו בהם וכמות המידע הנוסף שסופק.

כפי שציינו החוקרים, הסיפורים האמיתיים סיבכו את הנרטיב באופן משמעותי. הם הזכירו פרטים שלא היו רלוונטיים, השתמשו במטאפורות ובהשוואות וחזרו על אותן המחשבות. הממציאים התמקדו בקוהרנטיות ובעוצמה של הסיפור – אדם אמיתי אינו מתעסק בכך ומוסיף פרטים שזיכרונו מאפשר.

הכלי של המחברים מציע דיוק מתמטי: דיבור מומר לטקסט כתוב אשר בו המחשב סופר את מספר המילים. לדוגמה, במקרה זה, קבוצת הממציאים ביטאה מחצית ממספר המילים של קבוצת הניצולים (28 אלף מילים לעומת 56 אלף).

המאמר פורסם בינואר 2024 בכתב העת Journal of Reresearchs in Linguistics.