השערה פופולרית לגבי טבען של חוויות סף מוות מסבירה אותן כך: ברגע המוות הקליני מתרחשים פרצי פעילות מוחית, הגורמים לאדם לחוות חזיונות חיים. עם זאת, צמד חוקרים מאסטוניה ניתחו כמה מחקרים גדולים והביעו ספקות לגבי טענה זו. אכן, המוח מפגין פעילות מסוימת לאחר שהלב מפסיק, אבל גלי מוח הקשורים לתודעה הם נדירים ביותר. אם כן, חוויות סף מוות אינן הזיות של מוח גוסס אלא משהו אחר לגמרי.
בין מוות קליני למוות ביולוגי, קיים "אזור אפור" שבו המוח נשאר פעיל למשך זמן מה. המחברים מציעים כי "חוויות" סף מוות עשויות להיות קשורות להתרחבות התודעה כאשר היא למעשה "מכבה" את מסנני התפיסה הרגילים היוצרים את ה"עצמי" הרגיל שלנו. מה שמסביר את החיוניות והמשמעות יוצאת הדופן של חוויות סף מוות: זה כאילו כל חייו של האדם מהבהבים לנגד עיניו, והם מסיקים מסקנות חשובות. מצבים דומים, אם כי פחות בולטים, מתרחשים ברגעים של אקסטזה מיסטית או אורגזמה.
המסננים הללו, שנוצרים על ידי תרבות, חברה וניסיון אישי, נוצרים לאורך החיים ועוזרים לנו לשרוד. אבל הם גם מונעים מאיתנו לראות את התמונה המלאה של המציאות. לחוות חווית סף מוות זה כמו להסיר את המסננים, לאפשר לאדם להסתכל על החיים ועל עצמו מבחוץ.
המאמר פורסם באפריל 2025 ב-Usuteaduslik Ajakiri.